חידושי חתם סופר על שבועות מ״ד

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור שבועות מ״ד
1 מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֶלָּא לָאו בִּדְלָא שָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי – וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי?
2 לָא; בִּדְלָא שָׁוֵי – כּוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל; וְהָכָא בִּדְשָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי, וּבִדְרַבִּי יִצְחָק קָא מִיפַּלְגִי – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״.
3 אִם אֵינוֹ קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, צְדָקָה מִנַּיִן לוֹ? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
4 לֵימָא דְּרַבִּי יִצְחָק תַּנָּאֵי הִיא? וְתִיסְבְּרָא?! אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה; מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה מִי אָמַר?!
5 אֶלָּא מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאִית לְהוּ דְּרַבִּי יִצְחָק. וְהָכָא – בְּמִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ,
6 וּבְשׁוֹמֵר אֲבֵדָה קָמִיפַּלְגִי; דְּאִיתְּמַר: שׁוֹמֵר אֲבֵדָה – רַבָּה אָמַר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם,
7 וְרַב יוֹסֵף אָמַר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי.
8 לֵימָא דְּרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא? לָא; בְּשׁוֹמֵר אֲבֵידָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יוֹסֵף; וְהָכָא בְּמַלְוֶה צָרִיךְ לְמַשְׁכּוֹן קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר מִצְוָה קָא עָבֵיד, וּמָר סָבַר לָאו מִצְוָה קָא עָבֵיד.
9 לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְנִכְנְסָה שְׁמִיטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא פְּלַג – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: אִם הָיָה מַשְׁכּוֹנוֹ כְּנֶגֶד חוֹבוֹ – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם לָאו – מְשַׁמֵּט.
10 מַאי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״ דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא? אִילֵימָא כְּנֶגְדּוֹ – מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ נָמֵי מְשַׁמֵּט?! אֶלָּא אַמַּאי תָּפֵיס מַשְׁכּוֹן?
11 אֶלָּא לָאו כְּנֶגֶד כּוּלּוֹ – וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי?
12 לָא; לְעוֹלָם כְּנֶגְדּוֹ, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ; וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ נָמֵי מְשַׁמֵּט. וּדְקָא אָמְרַתְּ: לְמַאי תָּפֵיס לֵיהּ מַשְׁכּוֹן? לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא.
13 הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין
14 מַתְנִי׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ.
15 הַשָּׂכִיר – כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; הוּא אוֹמֵר: ״נָתַתִּי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא נָטַלְתִּי״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב״.
16 נִגְזָל – כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת; הוּא אוֹמֵר ״כֶּלְיִי נָטַלְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא נָטַלְתִּי״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ ״שְׁנֵי כֵּלִים נָטַלְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד״.
17 נֶחְבָּל – כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל; וְאָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא אֶחָת״.
18 שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה – כֵּיצַד?
פירוש חידושי חתם סופר על שבועות מ״ד
1 לא בדלא שוה כ"ע לית להו דשמואל כו' הקשו בתוס' לימא דכ"ע אינו מפסיד יתר על המשכון. ופליגי בשכנגד המשכון עי' מהרש"א בפירש קו' תוס' וכתבו דלפר"ח ניחא ע"ש והקשה מהרש"א דלפר"ח נמי לא ניחא דלפלגו בפירש ובמה שכנגד המשכון. ודבריו המה לשיטתו לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מתני' בדפירש כו' אבל כבר כתבנו לעיל דאין שום סברא היכי דפירש שיפסיד כנגד המשכון שיסבור אדם שלא יפסיד: אמנם הא קשיא דלמא בהא פליגי כשאומר אע"פ שאינו שוה אני מקבלם ור"א ס"ל דה"ל כאלו קבלו באחריות וה"ל אסמכתא ולא קניא אפי' לאפותקי וכנגדו נמי אינו מפסיד ור"ע ס"ל דה"ל כלא פירש וכנגדו מיהת יפסיד ויש לישב ממ"נ לפר"ח לא ס"ל הא דאפותקי כמ"ש לעיל ור"ת לא ס"ל הך סברא דבשאומר אף ע"פ שאינו שוה אקבל ודו"ק:
2 אמנם בעיקר קושית תוס' נלפע"ד דלק"מ דאי פליגי בשכנגד המשכון היינו ממש פלוגתת רשב"ג ור"י הנשיא דלקמן בשמיטה לפי מסקנא ואתי' דרשב"ג כר' עקיבא ור' יהודה הנשיא כר"א שמותי ועי' ר"פ ר"א דמילה דמקשה הש"ס איך שביק ר' רבנן ועביד כר"א שמותי. מה תאמר דלמא כר"ע כר"ע ופליגי ביתר על המשכון רשב"ג ס"ל אינו משמט כלל ור' יהודה הנשיא ס"ל כנגדו הא דאינו משמט אבל היתר משמט וכס"ד דש"ס לקמן א"כ הדר ה"ל שמואל כתנאי דלקמן וממ"נ ה"ל כתנאי ודוק:
3 בדשוי שיעור זוזי ובדר"י קמפלגי. בב"מ הקשה המהרש"א דבתחלה קאמר אי בדשוי מ"ט דר"א ואיך חזר בו ואמר בדשוי פליגי. הנה למסקנא דמסיק דר"י שלא בשעת הלואתו איירי ופליגי בשוה בדר' יוסף לק"מ קו' המהרש"א לפמ"ש לעיל דלא פשיטא להמקשן דבשוה הוה ש"ש אלא משום סיפא דשמעינן בשטר ומשכון מודה משום דאז ודאי נקטיה לגוביינא א"כ שמע מיניה כל דנקטיה לגוביינא ה"ל ש"ש הה"נ בשוה וכל זה טרם דידעינן מדר' יצחק אבל לבתר דשמעינן דכ"ע אית להו דר' יצחק שלא בשעת הלואתו א"כ איכא למימר דפליגי בשוה ואף אי נקטיה לגוביינא מ"מ הו"ל שומר חנם לר"א וסיפא שלא בשעת הלואתו איירי ומשום גזרת הכתוב וכפי' התוס' וא"ש. אך הך תרצן דהוה ס"ל דר"י קאי בין בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו ומאן דאית ליה דר"י אית ליה לעולם ומאן דלית ליה אפי' שלא בשעת הלואתו נמי לית ליה אף ע"ג דהתוס' שם דחקו בזה ע"ש אם כן קשה איך קאמר פליגי בשוה הא מוכח מסיפא דהוה ש"ש כל היכי דנקט לגוביינא לכן נ"ל דמשו"ה ס"ל לרש"י דר' יצחק מחייב אפי' באונסין והשתא איכא למימר אה"נ דכ"ע בשוה ש"ש הוה ובאונסין דר"י פליגי והא דקאמר ר"א ואבד המשכון ישבע היינו שאבד באונס שטבעה ספינתו בים וכמו שהקשה פ"י בב"מ באמת ע"ש:
4 ובזה מיושב קו' תוס' שהקשו דבעי התם לאוקמי מתני' דהמלוה המשכון ש"ש כר' יצחק ושלא בשעת הלואתו ואי ר"י מחייב באונסין איך אתי' מתני' כוותיה דתנן ש"ש. והא"ש דלמסקנא דר"י שלא בשעת הלואתו איירי ופליגי בדרב יוסף שפיר מצינו למימר דלר' יצחק שומר שכר בעלמא הוה ומתני' בהכי איירי ואין לומר מ"מ כיון דלר"ע בלא ר"י נמי הוה ש"ש אם כן קרא למה לי ז"א כיון דטעמיה משום מצוה וזה לא שייך כ"א בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו לא עביד מצוה ואיצטרך ולא הוה אלא ש"ש ודו"ק: ובזה מיושב נמי מה שהקשה עוד המהרש"א בב"מ דנימא דר"א ור"ע פליגי בסברת המקשן והתרצן בלא דרב יוסף כלל. והא"ש דאי הוה לר"ע ש"ש מסברא חיצונה אם כן למה לי קרא דר' יצחק בשלא בשעת הלואתו ע"כ להתחייב נמי באונסין ולר"א דמסברא חיצונה הוה ש"ח לא אתא קרא דר' יצחק כ"א לעשותו ש"ש שלא בשעת הלואתו ואיך קאמר בסיפא במלוה בשטר והניח משכון היינו שלא בשעת הלואתו דברי הכל אבד מעותיו הא לא דמי כנ"ל ואי תפרש הסיפא בשעת הלואתו וכפרש"י אם כן מוכח דר"א ס"ל כל דנקיט לגוביינא ה"ל ש"ש איך יסבור בשוה ה"ל ש"ח אלא ע"כ צ"ל דלכ"ע בשוה שומר חנם מסברא חיצונה רק ר"ע עשאו ש"ש מדרב יוסף וזהו לא שייך שלא בשעת הלואתו ולא נעשה כ"א ש"ש מקרא ובהא ר"א מודה דלא פליגי אקרא ושייך בסיפא דברי הכל ודו"ק:
5 שומר אבדה כו' בפ' הכונס פליגי תרי לישנא לחד לישנא ה"ל ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ולאידך לישנא משום דרחמנא שעבדיה בע"כ. ולפע"ד נ"מ בין הנך לישנא בזקן ואינו לפי כבודו שעשה לפנים משורת הדין והשיב אבידה להך לישנא דפרוטה דרב יוסף פשיטא דהוה ש"ש דמצוה רבה עביד ולאידך לישנא לא הוה ש"ש דהא לא שיעבדיה רחמנא בע"כ. ואם כן ה"נ איכא הך נפקותא בעצמו במלוה על המשכון דלא שוה והאיש אינו בטוח בעצמו ונכסיו וא"כ לא שעבדיה רחמנא בע"כ ומ"מ מצוה קעביד והו"מ למימר דבהנך לישני פליגי ר"א ור"ע ובדלא שוה אבל בשוה כ"ע מודו כדרב יוסף וצ"ל דאם כן קשה קו' הרשב"א הנ"ל לפלוג ולתני בדידיה ומ"ט אמר בשטר ומשכון כ"ע מודים ה"ל למימר כ"ע מודים בשוה ולא שייך תירוצנו הנ"ל ודו"ק:
6 לימא דר"י תנאי הוא כו' פרש"י דרבה ודאי תנאי הוא והקשו בתוס' לימא בשמואל פליגי בדלא פירש מה שכנגד המשכון דכפירש דמי וכתב המהרש"א דהל"ל בקיצור דפליגי נמי במה שיתר על המשכון ולפע"ד לא רצו בזה דה"ל שמואל ממש כתנאי והל"ל הלכה כר"ע לכן כתבו דפליגי במה שכנגד המשכון ואשמועינן שמואל טובא דאמרינן סביר וקיבל. אמנם כבר כתבתי לעיל דאי פליגי במה שכנגד המשכון קם ליה ר' יהודה הנשיא דלקמן כר"א שמותי אם לא נאמר דפליגי ר' יהודה הנשיא ורשב"ג ביתר על המשכון הדר ה"ל שמואל כתנאי כמ"ש לעיל ודו"ק:
7 לא בשומר אבידה דכ"ע אית להו דר"י יש לדקדק דהל"ל במשכון כ"ע אית ליה דר"י והכא בצריך למשכון פליגי. ולולי דברי כל המפורשים הייתי מפרש דבשומר אבידה איתא לדרב יוסף דוקא ולא במשכון כלל משום דמצות ההלואה אזדא ליה משעת נתינת מעות ומה ששוטחה ומנערה בכל יום לטובתו עביד כיון שאם יפסיד שוב אין לו בטחון מוספק על ממונו נהי דיהיה ש"ח ולא יפסיד חובו מ"מ אין לו ממה לגבות ואי נמי יש לו ממה לגבות מ"מ צריך דינא ודיינא וע"כ שוטחה ומנערה לצרכו והנאתו והכא בשצריך למשכון ומשתמש בו כדי לפחות חובו וזהו מצוה יתירה ור"ע סבר דנעשה בו ש"ש ור"א ס"ל דנהי דמצוה הוא מ"מ לא שיעבדו רחמנא בכך ואינו מחויב לעשות כן וס"ל כאידך לישנא דפרק הכונס. ובהכי ניחא מה שהקשה בתוס' לוקמי מתני' דפרק האומנין כר"א ובאין צריך למשכון והשתא לפי הפי' הלז לכ"ע ש"ח הוה. וגם פי' ר"ח יש לישב בזה האופן דאין לו ממה לשלם כלל והוא צריך למשכון דאל"ה אין לו ממה לגבות ואם כן בכה"ג לא שיעבדיה רחמנא להלוות לעני כי יצטרך להיות שומר משכונו ולא צוה רחמנא כ"א בשיש לו קרקעות ומהני עדים או שטרות אבל לשמור משכון לא והאי דעביד הכי נהי דמצוה רבה עביד מ"מ לא שיעבדו רחמנא ובהא פליגי ודוק:
8 במלוה צריך למשכון קא מפלגי כו'. הקשה פ"י לימא ואב"א דכ"ע מלוה צריך למשכון לא הוה ש"ש ובדשמואל פליגי. ולפע"ד י"ל דא"כ הל"ל בסיפא דבאין צריך למשכון כ"ע מודים כמו שהקשה הרשב"א בשוין כמ"ש לעיל. אמנם לפמ"ש לעיל בסמוך דבאין צריך למשכון לכ"ע הוה ש"ח הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ לית הלכתא כשמואל ודו"ק:
9 תנא קמא סבר כנגדו בספר שיטה מקובצת לב"מ בסוגיא דעירבון הקשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל כת"ק לפי המסקנא דשכנגדו הוא דאינו משמט וקיי"ל נמי דעירבון כנגד כלו קונה. ולפע"ד לפמ"ש תוספות לעיל ד"ה מתני' בדפירש כו' בסוף הדיבור דלפיר"ח ההיא דעירבון בדפירש. אם כן איכא למימר רשב"ג מיירי בדלא פירש אינו משמט כנגדו והא דקאמר תנאי הוא ולא משני הא בדפירש הא בדלא פירש ז"א דמכ"ש אתאינן עלה כיון דאפילו בדלא פירש אמר רשב"ג אינו משמט כנגד כלו מכ"ש פירש. לכן מסיק דאיירי כנגדו ובדלא פירש ולק"מ א"ר יוחנן וכמו דכתיבנא לר"ח ה"נ איכא למימר לפרש"י בהיפוך ר' יוחנן בדלא פירש ות"ק דשמיטה בדפירש:
10 והנה הא דאין שביעית משמט המשכון מפיק ליה בפרק השולח מדר"י דבעל חוב קונה משכון ומקשו תוס' שם ובב"מ פרק האומנין דבשמעתין מסיק דלא איירי ר"י כ"א שלא בשעת הלואתו ומפני זה פסק הרמב"ן במלחמותיו דר"י קאי נמי בשעת הלואה ודחה סוגיא דהכא ובהכי הוה ניחא מה שפרש"י בפסחים בסוגיא דהרהינו אצלו דר"י לענין חיוב אונסין קאי והיינו משום דלמסקנא איירי בשעת הלואתו וקשה למאי צריך קרא תיפוק ליה דהוה שומר אבידה אלא ע"כ לחיוב אונסין ומה שפרש"י בב"מ בשמעתין ג"כ חיוב אונסין כבר ישבנוה לעיל אבל בלא"ה נמי יש לישב קו' תוס' הנ"ל לפי מה שהבינו תוס' בב"מ כוונת רש"י דבשוה נמי הוה לר"א זכרון דברים בעלמא והקשה התוס' אם כן תשמטנו שביעית כדמוכח הכא מר' יהודה הנשיא דכל דלזכרון נקטיה שביעית משמטתו ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא דאית ליה הכי. ויש לישב דהטעם כתבו בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א משום דדעתו שהלוה יפדהו מידו ע"כ לא נקטי לגוביינא כ"א לזכרון בעלמא ואם כן כל זה כל זמן שלא תשמיטנו אבל כשיגיע שנת השבע ירא שלא תשמיטנו שביעית תופסו בחובו ואין לומר אז כבר עבר זמן הלואתו ומנין לו כח למשכנו לכן מייתי דר' יצחק דאף שלא בשעת הלואתו קונה משכון ומתורץ קו' תוס' וא"ל אם כן בפלגא נמי כשיגיע שביעית יתפסנו במקצת חובו ז"א לפי מה שכתבו המפורשים שם כיון שאין דרך לקח משכון בפחות ממה שיש לו עליו ע"כ על אמונתו הלוהו ולא נקט המשכון רק להזכירו שלא ישכח וכאלו התנה כן בתנאי שלא יתפוס בזה בשביל חובו כעין שאמרו אפי' אפותיקי לא הוה ודו"ק:
11 סליק פרק שבועת הדיינים. בעזרת דר במעונים:
12 אשא דעי לתמים דעים. יהיה עמנו בפרק כל הנשבעים: